אבו עאליה נ' מפקד כוחות צה"ל באיו"ש ואח'

פסק דין

העותר מבקש כי בית המשפט יורה למשיבים להסיר את המניעה הבטחונית הקיימת נגדו, וכפועל יוצא מכך, כי ינתן בידו היתר כניסה לישראל לצורכי עבודה.

העותר הינו אדם כבן 50, נשוי ואב ל-9 ילדים. הוא מתגורר באבו דיס. המשיבים אינם חולקים כי אלמלא המניעה הבטחונית היה העותר עומד בתנאי הסף לקבלת היתר כניסה לישראל לצורכי עבודה ו/או מסחר. אלא שנגד העותר קיימת מניעה בטחונית החל מראשית ינואר 2008. העותר פנה בבקשה להסרת המניעה הבטחונית וזו סורבה. לפיכך, ביום 24.8.10 נדחתה בקשתו לקבלת היתר כניסה.

לטענת ב"כ העותר, לא ניתן לו להשמיע את טענותיו בפני הגורמים המוסמכים, בניגוד למה שפסק בית המשפט העליון בעע"מ 1038/08; 7493/08 מדינת ישראל נ' געאביץ ואח'. לפיכך, החלטת הגורמים המוסמכים לדחות את בקשתו אינה יכולה לעמוד. עוד טוען הוא, כי אין יסוד למניעה הבטחונית לגופה. אכן, אחיו של העותר ריצה עונש מאסר בגין סחר באמצעי לחימה, אולם לטענתו, אין לעותר כל נגיעה לכך. במהלך הדיון הציג העותר היתר כניסה לישראל שניתן לאח אחר שלו, וטען כי אין יסוד לאבחנה בינו לבין אותו אח.

ב"כ המשיב טען כי ההלכה שנפסקה בפרשת געאביץ לעיל אינה חלה על ענייננו, באשר שם דובר על סירוב בקשה לאיחוד משפחות מטעמי בטחון, בעוד שכאן מדובר בבקשה להיתר כניסה לישראל לצורכי עבודה. מאחר שאין לאדם זכות שבדין להיכנס לישראל ולעבוד בה, ומאחר שהכלל הוא שאין מתירים כניסה לישראל לצורך זה, הרי שאין לגזור זכות שימוע מפסק הדין הנ"ל לענייננו. לגוף העניין טען, כי המדובר במי שיש כלפיו מידע על מעורבותו שלו בסחר באמצעי לחימה. בכל הנוגע להיתר שניתן לאחיו של העותר, ככל שהצליח ב"כ המשיב לבדוק זאת במהלך הדיון, המדובר ככל הנראה בהיתר שניתן לאותו אח כצו ביניים במסגרת הליכי השגה על החלטה בעניין איחוד משפחות, ומכל מקום, המידע שיש על העותר הינו מידע ישיר, העוסק במעורבותו שלו.

ב"כ העותר הסכים שאעיין בחומר החסוי העומד ביסוד המניעה הבטחונית במעמד צד אחד. עיון העלה, כי אכן המדובר במידע ישיר לגבי העותר, וכי המדובר במידע מן השנים האחרונות. המניעה הבטחונית מבוססת, אפוא, על ראיות בעוצמה מספקת לצורך קבלתה של החלטה מעין זו. מפקד האזור רשאי היה להגיע על פיהן למסקנה כי הענקת היתר כניסה לעותר יש בה כדי לסכן את בטחון המדינה ואת שלום הציבור. בכל הנוגע לאחיו של העותר, המחזיק ככל הנראה בהיתר כניסה, לא מצאתי כי נכון יהיה להתייחס לטענה זו, באשר לא ניתנה לב"כ המשיב הזדמנות לבררה כראוי, ומכל מקום, בדיקת החומר החסוי העלתה, כאמור, כי קיים מידע העוסק באופן ישיר בעותר עצמו.

אשר לזכות השימוע, הרי שזו ניתנה לעותר בעצם פנייתו לגורמים המוסמכים בבקשה להסרת המניעה הבטחונית. פנייתו, שהכילה את טענותיו כנגד המניעה, מהווה שימוע. בהקשר זה יש להדגיש, כי בית המשפט העליון אמר לא פעם, כי אין לתושב האזור זכות שבדין להיכנס לישראל ולעבוד בה, וכי המדיניות על פיה, ככלל, אין מתירים כניסה לישראל לצורכי עבודה, למעט מקרים חריגים, תואמת את הדין (בג"צ 239/06 יאמין נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית). עוד פסק בית המשפט העליון, כי די בחשד סביר כדי לשמש בסיס לסירוב להענקת ההיתר, וכי מאחר שאין עומדת לתושב האזור זכות להיכנס לישראל לצורכי עבודה, ממילא שיקול הדעת של המפקד הצבאי רחב ביותר (בג"צ 236/06 לעיל, בג"צ 9135/06 שאפי נ' אלוף פיקוד המרכז ואח'). על רקע האמור, ככל שמבקש ב"כ העותר להאחז בפסק דינו של בית המשפט העליון בפרשת געאביץ, הרי שבפרשה זו קבע בית המשפט העליון כי שימוע יכול שייערך בכתב, ועניין זה הוא תלוי נסיבות. וככל שהדברים מוסבים על עיתוי השימוע, הרי שבשים לב לטיבה של הזכות , ובשים לב למהות הסמכות בה מדובר ולתכליתה, נראה כי העיתוי המתאים הוא מקום בו מבקש תושב האזור היתר כניסה ונתקל בסרוב, או אז יכול הוא, כפי שעשה העותר, לפנות למפקד ולשטוח את טענותיו על מנת להביא לשינוי ההחלטה (ראו, לשם השוואה, בג"צ 4706/02 סלאח נ' שר הפנים, פ"ד נו(5), 695). המסקנה היא, כי בידי העותר ניתנה זכות שימוע העולה בקנה אחד עם הנסיבות הרלבנטיות.

בנסיבות העניין, אמנע מלעשות צו להוצאות.

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, י"ח אדר א תשע"א, 22 פברואר 2011, בהעדר הצדדים.